התמונה שאתם רואים "מחוץ" לעצמכם היא למעשה רק המידע שהמוח שלכם יכול ובוחר לתרגם לתמונה מודעת. תקשיבו טוב לצלילים שסביבכם עכשיו, תרגישו אותם בתוכם, גם הקולות האלה הם רק פרשנות נוירונית של המוח שלכם לתדרי גלי הקול שהמוח שלכם יכול לקלוט ובוחר לתרגם לצליל מודע.

מה הכוונה שהמוח "יכול" לקלוט ו"בוחר" מה לתרגם לקול ולצליל? כאן מתרחש הקסם של התודעה, באופן בו היא רוקמת את כל התדרים והרטטים שסביבנו לתפיסת המציאות שלנו. המוח "יכול" לתרגם לתמונה רק ספקטרום מסויים מגלי אור. יש תדרים של אור, אותם המוח לא "יכול" לקלוט ואנחנו לא יכולים "לראות" אותם, תדרי אינפרא אדום ואינפרא סגול לדוגמא אלה התדרים היותר מוכרים שמחוץ לספקטרום הקליטה שלנו. כך גם יש תדרי קול וריח ואפילו חישה שמחוץ לתווך הקליטה שלנו. זה לא שהם לא שם מסביבנו, רוטטים כל הזמן, פוגעים לנו ישירות בקרנית, באור התוף בנחיריים, פשוט למוח שלנו אין את היכולת לתרגם את הרטטים האלו לחוויה בהירה בתודעה.

ומה לגבי "בוחר"? בכל רגע נתון המוח שלנו "בוחר" להראות לנו רק חלק מכל זרם האינפורמציה העצום שנקלט לנו בתודעה. אנחנו אף פעם לא מסוגלים לראות ולקלוט את כל המידע שמרטיט לנו את החושים. שוב, גלו בעצמכם: הרימו לרגע את המבט מהטקסט, התבוננו לפניכם מספר רגעים על מה שממולכם. בלי להסתכל למקום אחר תבחינו איך עוד ועוד פרטי מידע חודרים להכרה שלכם ומשנים אותה. שימו לב פתאום למשהו חדש שלא הבחנתם בו קודם למרות שהוא היה ישירות לפניכם. המידע נמצא שם כל הזמן מול העיניים שלנו אבל המוח בוחר להראות לנו אותו בחלקים, ההכרה המודעת שלנו לא מסוגלת לקלוט את הכל. זה כמו שבזמן קריאת ספר למרות שהעין יכולה לראות את כל המילים על הדף ההרכה יכולה לקלוט ולפרש בכל זמן נתון רק מילה אחת. ככה למרות שכל המידע קיים בתודעה ברגע, אנו קולטים בהכרה המודעת שלנו את המידע רק מילה אחר מילה. כל רגע רק שבריר מידע וממנו לאט אנו מגבשים הבנה בהירה. שימו לב איך יחידות מידע כל הזמן מופיעות ונעלמות לכם מן ההכרה ברגע כשתשומת הלב שלכם נודדת.

המוח שלנו בוחר בכל זמן מה להראות לנו בהכרה מודעת, ותמיד זה רק שבריר מכל מה שהתודעה השלמה שלנו קולטת. כמובן שלא מדובר רק במידע הנקלט בחושים החיצוניים של הראיה, השמיעה וכו'. נסו לחשוב ולהרגיש בתוכם, מה התחושה עכשיו בזרת שמאל, בכף הרגל שלכם? תנו רגע למידע הזה להגיע לכם לתודעה. נסו לחשוב איפה היה המידע הזה בתוכם לפני רגע? ולאן המידע הזה יעלם בעוד רגע כשתשומת הלב שלכם תמשיך לנדוד הלאה?

זה הקסם של התודעה שלנו, בכל רגע אנחנו יכולים לקלוט בחושינו רק מעט מן ה"מציאות" שרוטטת מחוץ לנו, רק את המעט שנקלט אצלנו בספקטרום החושים, ומתוך כל המידע שכבר נקלט בחושים שלנו התודעה חושפת בהכרתנו, בכל רגע נתון רק חלקיק מהמידע. רק חלקיק של חוויה בהירה, ערה, מודעת. בכל זמן נתון אנו שורים בתוך זרם בלתי פוסק של אינפורמציה שממשיכה לזרום לתודעתנו ללא הפסק.

מה קובע מה יהיה מעט המידע שיצוף  מתוך זרם המידע הבלתי פוסק להכרה שלנו? האם אפשר לקבוע מה המידע שיצוף להכרה ויעצב את תפיסת המציאות שלנו? מה עוד קיים שם בתודעה שלנו מחוץ למסך ההכרה המודעת שלנו והאם אפשר לגשת גם אליו? ואם כן, האם אפשר לעצב את חווית המציאות שלנו?

את התשובות לשאלות האלו תוכלו לגלות בעצמכם, מהתנסותכם המעשית לאורך הספר, אני טוען, שאפשר להשפיע על התודעה ולעצב את תפיסת המציאות שלנו ושל מי שמולנו. בשביל זה עלינו ללמוד לגשת אל מה שנמצא שם כל הזמן, מעבר להכרה המודעת שלנו, בבית האוצרות של התת מודע.   

כדי להתחיל להבין את הדרך שעלינו לעבור כדי להגיע ולהשפיע על התת מודע, בואו נתחיל רגע בהבחנות כלליות שיעזרו לנו לשרטט מפת דרכים של התודעה.

את התודעה נהוג לחלק לשלושה חלקים עיקריים: המודע, תת-המודע והלא מודע.  לכל אחד מהחלקים בתודעה תפקידים שונים, חוזקות שונות, ואחריות ספציפיות. כשאנו לומדים להכיר את שלושת החלקים, תפקידים השונה והדינמיקה שביניהם אנו יכולים להשיג הבנה מעמיקה יותר על עצמנו ועל נפש האדם בכלל. בואו נצלול לעומק התודעה ונכיר את חלקיה השונים:   

המודע- 

המודע הינו החלק הער שבתוכנו. אותו החלק שמבין את מה שאתם קוראים עכשיו, אותו החלק שאם משהו לא ברור  יעצור אתכם ויגיד "רגע לא הבנתי". המודע הוא מעט המידע שכן מגיע להכרה שלנו ויוצר עבורנו תמונה ברורה של מציאות, תחושה של "תפיסת" מציאות, מציאות שאנו מאמינים שאנו מבינים. למודע מספר תפקידים יחודיים בתודעה:

החלק הרציונאלי-אנליטי- קודם כל זה החלק הרציונאלי אנליטי שבנו. החלק שמנתח ונותן משמעות ואף פותר בעיות. אם נניח אתם נוהגים ברכב ושומעים לפתע פיצוץ בצד הרכב והרעידות מתחילות לשקשק את הרכב. כל המידע יהיה זמין לכם בהכרה והמודע שלכם ינתח אותו ויספר לכם שכנראה שהתפוצץ צמיג. הוא יהיה גם החלק שיחשוב מה כדאי לעשות עכשיו, איפה כדאי לעצור, למי צריך להתקשר, איך להחליף גלגל. כל המחשבת האלו אנו חושבים בחלק המודע שלנו. אנחנו כל כך נהנים מהחלק הזה שאני שאוהב לנתח ולהסביר את המציאות וזו הסיבה אני מאמין שחלקנו כל כך אוהבים תשבצים. זה כמו לזרוק עצם עסיסית לחלק הרעב בתוכנו שרוצה לפתור עוד ועוד בעיות. לנתח מסביבנו הכל.

חלק הרציונאלי מסביר לנו את העולם כך שנוכל להבין אותו ולתת לדברים ופשר משמעות. הוא אוהב לספר לנו סיפורים על העולם. זה החלק שמצדיק את ההתנהגות שלנו, שנדע לספר לעצמנו למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים ולמה אחרים מתנהגים כמו שהם מתנהגים. זה גם החלק שמעריך בעולם שסביבנו מה טוב ומה רע, מה מוסרי ולא מוסרי, מה ראוי ולא ראוי וגם מה אפשרי ולא אפשרי. סיפורים על סיפורים שנותנים לעולם שלנו פשר ומשמעות. ולמרות שהסיפורים האלו נדמים לנו הרבה פעמים כאמת מוצקה ו"הגיוניים" האמת היא שהם ממש לא כאלה. למרות שמאוד מרגיע אותנו להבין למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים ומרגישים כמו שאנחנו מרגישים, הסיפורים שהמודע מספר לנו מכסים על כל פערי המידע שלנו נגישים לנו.

"אני מעשן כי זה מרגיע אותי", "כי זה הולך טוב עם הקפה", "כי זה נותן לי יותר הפסקות ביום"- סיפורים שבאים להסביר לנו דפוס שהשורש שלו כנראה עמוק יותר ונסתר. הסברים שמכסים על רובד אמוציונלי עמוק יותר ונגיש פחות. אולי אפילו אנחנו יודעים שאנחנו רק מספרים סיפור אבל אממ.. זה נשמע כל כך טוב.

החלק הרציונלי ינסה להסביר את ההתנהגות שלנו בכל דרך, גם אם היא מופרכת. אחת ההבחנות לאי שפיות היא מי שאינו יודע להסביר למה אנחנו מתנהג כמו שהוא מתנהג.

הזיכרון לטווח קצר- בחלק המודע יש לנו גם את הזיכרון לטווח הקצר. זה המקום שאנחנו מאכסנים את המידע שצריך להיות נגיש לנו לשם תפקוד תקין. מאיפה באתי, עם מי נפגשתי אתמול, מה המשימות שלקחתי מהפגישה, מה הקוד של הכרטיס אשראי שלי, סיסמאות לאתרים. אלו דוגמאות למידע משאוכסן אצלנו במודע וקל לנו לשלוף אותו, הוא קרוב ונגיש. מרגע שהוא מפסיק להיות שימושי הוא כבר לא נמצא שם. נסו למשל להיזכר: מה קוד האשראי הקודם שלכם? מה אכלתם לארוחת צהריים לפני ארבעה ימים? מה היו המשימות שלכם לפני שבוע? איפה הנחתם את המפתחות? אני מניח שרובכם מתקשים לזכור פרטים אלה שבזמנם היו כל כך בהירים, הם פשוט לא משרתים את המודעות שלכם יותר ולכן הם משתחררים מן המודע. ושוב מעניין לחשוב לאן כל המידע הזה נעלם? הרי לפעמים משום מקום הוא שב וצץ לרגע בהכרה.. איפה הוא היה כל הזמן הזה. מה אנחנו זוכרים שאנחנו לא זוכרים ומה אנחנו שוכחים שאנחנו שוכחים?..

כוח רצון- החלק הבא שמאפיין את המודע הוא כוח הרצון. כוח הרצון שלנו למרות שהוא מקבל הרבה תשבחות בחברה שלנו הוא כוח שנותן לנו פרץ של אנרגיה לפעולה מתוך מחשבה שקיימת לנו בהכרה המודעת. המחשבה המודעת על תוצאה רצויה או הישג נחשק מעוררים בנו כשהם בהכרתנו מעין אדרנלין מנטלי. זה נכון שמחשבה מייצרת מציאות, הינה כשאני חושב איך אני רוצה להיכנס לכושר יכול להיות לי מעין פרץ אנרגיה ואני אצא לרוץ. או אם אני שומע פתאום שיר יפה אני יכול לקחת את הגיטרה ולומר מעכשיו אני מתחיל לנגן! והכוח רצון הזה הוא כלי מאוד עוצמתי להתחיל תנועה, אבל כמו המידע בזיכרון לטווח הקצר, גם התחושות האלה מתפוגגות תוך זמן קצר מההכרה ואיתן גם האדרנלין המנטלי. זה לא שאי אפשר להשתמש בכוח רצון לטובתנו אבל לא הייתי סומך עליו לקחת אותנו למרחקים ארוכים. בשביל תהליכים למרחקים ארוכים צריך לגעת ברבדים עמוקים יותר בנפש ובתודעה.

לכן בואו נרד שכבה.

התת-מודע-

מהו תת המודע? תת המודע הוא המידע שנמצא ממש מתחת לסף ההכרה שלנו, חלקו קרוב מאוד ומשיק למודע וחלקו עמוק מאוד ונסתר מאוד. אם המודע שלנו הוא פני המים, תת המודע הוא האוקיינוס על מעמקיו ומצולותיו. כאמור ההכרה המודעות שלנו מוגבלת למספר פריטים במקביל שהיא יכולה להכיל, כשיש עומס של מידע, תת המודע בוחר למה לייחס תשומת לב לפי סדר עדיפויות. וסדר עדיפויות זה מבוסס על מחיקות הכללות עיוותים הנקבעים על פי, הערכים, האמונות ונסיון חיים הקודם שלנו.

גם לתת המודע חלקים שונים

רגשי אמוציונילי-

החלקים הרגשיים שלנו נמצאים בתת המודע, שלא כמו הסיפורים שאנחנו מספרים  על  המציאות, ברובד הרגשי אנו חווים  את  המציאות. הרגש חי בנו בצורה גולמית, עוד לפני שיש לנו מילים לתת לו הוא פשוט שם, אנרגיית חיים משתנה מרגע לרגע. אנחנו יכולים לחוות אותו בתחושות שונות בגוף: מתח/רפיון, כיווץ/התרחבות, לחץ/רווחה, חום/צמרמורות. איך נחווה הרגש כשהוא ראשוני? אם חזרתם הביתה מיום ממש קשה בעבודה ואתם אומרים לעצמכם "היה לי חרא יום היום!" , נסו לראות כמה מידע יש מתחת לסיפור שבהכרה המודעת. כנסו רגע לתוך המילה "חרא", מה יש שם? איזה תחושות? איזה כאב או תסכול? איפה זה בגוף? האם יש תמונות שעולות בכם מתחת לסף ההכרה בלי ששמתם לב? פחדים?

כשאתם אומרים חושבים על מישהי ואומרים לעצמכם "איך אני אוהב אותה!", מה יש שם מתחת לסף ההכרה? מה התחושת בחזה? בבטן? איזה זכרונות עולים בכם? מה החום גוף שלכם כשאתם חושבים עליה?

מאחורי כל מחשבה מודעת שלנו ישנו ים של רגשות חוויות וזכרונות. המילים הם כמו פני הים במבט מלמעלה, קשה להכיל כמה עומק רגשי יש מאחורי כל סיפור, מאחורי כל מילה.

כשאני אומר "אמא" המילה הזו טעונה בכל הזכרונות שלי והרגשות שבאים איתם. אפילו כשאני אומר "עץ". תגידו רגע "עץ" ונסו לגלות מה עומד מאחורי המילה? מה אתם רואים לפניכם? בכדי שתבינו את משמעות המילה צריך להיות לה משקל רגשי-חוויתי מקדים בתוככם קודם. כשאני אומר לכם "איסיהלהלה" אני בספק אם עולה לכם פירוש בהיר למה אני מתכוון. אולי עולה לכם דימוי פנימי וגם הוא קשור למטען התת הכרתי, שיש לכם למצלול הזה. "איסיהלהלה" פירושו "עץ" בשפת הזולו (isihlahla ).

היסוד הרגשי אמוציונלי של תת המודע הוא מפתח חשוב לעבודה עם בטראנס. בגלל שהמצולות תמיד מתחת לפני הים, תמיד אנחנו יכולים לגעת ישר בהם, לעורר אותם ולקרב אותם לפני המודע. נסו נניח שלא לחשוב ולא לראות בדמיונכם עכשיו פיל קטן. נסו שלו לדמיין את הפיל הקטן לובש חצאית וורודה ונוסע על גלגיליות. ונסו שלא לראות אותו, עכשיו, מחזיק מטריית קש קטנה בקצה החדק שלו. מוסגלים לא לדמיין את זה?

אם ראיתם את הפיל הקטן בחצאית, נוסע על גלגיליות עם מטריית קש קטנה למרות שביקשתי מכם שתנסו שלא לראות אותו, זה מכיוון שעל מנת לתת משמעות מובנת למילים שלי, המודעות שלכם צריכה קודם לצלול לתת המודע שלכם ולשאוב ממנו את הדימויים הנחוציים לבניית תמונה מובנת. רק אחרי שהתת מודע בנה יצוג פנימי מובן, המודע יכול לנסות שלא לראות את מה שהתת מודע כבר הראה לו.

חשוב להבין. התת מודע, בניגוד למודע, איננו שכלתני או אנליטי. הוא מגיב למה שנאמר בין השורות, לייצוגים סמליים, “סימבוליקה”, לטונים, לשפת הגוף ולשינויים מינוריים בהבעות פנים או בקול. התת מודע מעבד מידע ברמה מטאפורית, סמלית ורגשית, בזמן שהחלק המודע עסוק בניתוח רציונאלי של המילים, החלק הלא מודע עסוק יותר במשמעויות.

**(לתקן ולהשלים)ועם זה שהחלק הרגשי שלנו פעיל כל הזמן מתחת לפני המודע אנו חיים בחברה שלימדה את רובנו לשמור את הרגשות שלנו מתחת לפני השטח בחוץ וגם בפנים, ובמיוחד אם אתם גברים. למדנו כילדים להשתלט על הסערות הרגשיות שלנו, בין אם הן היו עצב מופגן או שמחה ועליזות. הרגש מבטא כל כך חי ובשקיפות את הוויתנו הפנימית ובגלל שהעולם שבו גדלנו לא היה ערוך להתמודד עם הפלא-תוהו הזה של רגש גולמי למדנו להדחיק את הרגשות שלנו וכך גם התרחקנו מעצמנו ומעוצמתנו. 

זכרון לטווח ארוך – אז אם אמרנו שהמודע יכול לשמור רק כמות מצומצמת של מידע בכל זמן נתון, תת המודע סופג ושומר הכל, את כל המידע שזרם לתוכו דרך החושים. כל חוויה, ריח, תחושה נשמרים בתת מודע שלנו ברבדים שונים. מכירים את זה שרגע לפני שאתם נרדמים יכולים להגיע לכם זכרונות מהילדות? שביל שאהבתם ללכת עליו, אולי פינה שהייתם נהנים לעצור בה ולהסתכל סביב? זיכרון שחשבתם שכבר לא שם, והנה הוא צץ לו, בהיר וצלול.

בכל רגע נכנס לתוכנו זרם אדיר של אינפורמציה והמודע לא ערוך להתמודד עם הכל, אבל בתת מודע הכל נקלט ונשמר. לכן במצבי טראנס או חלום לפעמים אנחנו רואים אנשים שלא ראינו שנים, מבקרים במקומות שהיינו בהם כילדים, נזכרים בחוויות, אני מזמין אתכם לראות את הנפש ממשיכה לצמוח תמיד שכבה על שכבה כשכל השכבות ממשיכות להתקיים יחד וממעמקיהם כל שכבה מעצבת את הנפש. כמו בשירו של שלונסקי " הָעֵץ הוּא כָּל גִּילָיו

כָּל גִּלּוּיָיו גַּם יַחַד" כך אנחנו, נראים מבחוץ בני גיל מסויים אך בתוכנו כל הגילאים והזכרונות עוד רעננים. אני מזמין אתכם לפני השינה לבחון את העניין, בחרו גיל מסויים אולי לפני עשר שנים, ונסו למלא אותו בזכרונות, פנים, מקומות, חוויות, ככל שתתמקדו יותר הזיכרונות ישובו וימלאו אותכם, יהיו ברורים וצלולים.

זה אומר שהתת מודע שלנו הוא בית אוצרות לכל המשאבים הפנימיים שלנו, כל חוויה נעימה, הצלחה, אמונה עצמית, רגשות חיבור ואהבה, גם אם היו מעט כאלה בחיינו הם עדין שם ואנו יכולים להתחבר אליהם ולערות אותם בחיינו היום.

וגם כל הכאבים והטראומות שלנו יושבים בתת מודע, חלקם קבורים עמוק כדי לא להציף את ההכרה שלנו במה שהיא לא יכולה להתמודד עימו. חלקם קרובים יותר לפני השטח ויוצרים בנו דפוסי התנהגות ששורשם בטראומה.

כשאנו צוללים לתת מודע אנו יכולים לעורר גם מתנות וגם "שדים". עם המתנות נלמד לעבוד בכדי להעצים ולהטיב עם מי שאנחנו מנחים באופן מכוון ואת ה"שדים" נשאיר למישהו מוסמך לעבוד איתם. מטרתנו כאן אינה תרפיה או טיפול ואני ממליץ ומבקש בחום שלא לנסות "לרפא" ו"לתקן" טראומות של מי שאתם מנחים, במיוחד אם אין לכם רקע כמטפלים. בהמשך נלמד דרכי התמודדות במקרה של טראומה או חרדה שמופיעה בזמן סשן.

מנגנוני הגנה- אם בתת המודע נשמרים כל חוויות החיים שלנו הרי שבו גם מתפתחים מנגנוני ההגנה שלנו מחוויות החיים הקשות שעברנו. הרבה מהמנגנונים שפיתחנו אינם חשופים בפינינו ברמת ההכרה המודעת אך בחקירה מכוונת לתת המודע פתאום אנו מגלים סיבות עמוקות להתנהגויות שלנו.  אכילה רגשית, עישון, הימנעות וחרדה חברתית, כסיסת ציפורנים, התפרצויות זעם, כל אלה ועוד מתפתחים בתוכנו כדפוסים פנימיים כתגובה למצוקה שחווינו בעבר אך ברובד התת הכרתי החוויה ממשיכה להיות קיימת ומפעילה אותנו גם בהווה. מנגנוני ההגנה שלנו באו להגן עלינו ולכן הם יופעלו בין אם האיום אמיתי או מדומיין.

דפוסים והרגלים: טובים, רעים, תפקודיים. מכאן נוצרות גם התניות  ושוב בגלל שלא באנו לעסק בתרפיה וטיפול אבחר שלא להתעמק בתחום זה. אם אתם מזהים בכם דפוסים, הרגלים ומנגנוני הגנה שברצונכם לשנות, אני ממליץ ללכת למאמן/מטפל שידוע לעבוד ישירות עם התת מודע. 

החלק העצל- אולי לא הכי נכון לומר שמדובר בחלק של התת מודע אלא יותר מדובר על אופיו הכולל של התת מודע. התתממודע אמור לקלוט את כל זרם המידע האדיר ולהחליט מה להציף להכרה, מה להדחיק, איך לפעול. יעלות וחזרתיות היא הדרך שבא התת מודע בחור לפעול, בדרך המוכרת לו והקלה. תחשבו על זה רגע, כשאתם לובשים חולצה אתם לא חושבים כל זה, התת מודע שלכם כבר קלט איך לעשות את זה ועושה את זה בשבילכם. נניח והיתי מגלה לכם עכשיו דרך טובה יותר ללבוש חולצה לא הייתם בכלל רוצים לשמוע ולשנות דפוס שכל כך פשוט וטמוע בתוכם. ככה התת מודע מתנהג כלפי רוב המידע החדש שנכנס אליו, את לרובו הוא מגיב מתוך אותם דפוסים והרגלים שכבר טמועים בו. כן.. התת מודע לא אוהב להתאמץ, הוא אוהב דברים קלים, שהוא מכיר, שלא מעוררים התנגדות.

ביחס לעבודה עם התת מודע חשוב לנו להכיר את הפן הזה כי הוא יגיב או לא יגיב אלינו בהתאם לכך. הצעה שנציע שמעוררת התנגדות לא תתקבל ולא תעורר תגובה, הצעה שתראה לו נטרליית-תידחה אף היא. אם היא לא נשמעת סבירה או קלה גם אם ממש נירצה לאמץ אותה, במקרה הטוב היא תעבור לחלק של כוח הרצון בהכרה ותהפוך לאנרגיה דוחפת אך זמנית. רק הצעה שתעבור באופן חלק, קל ונחשק את הקריטריונים התת מודע להטמעה תיתפס ותחולל תגובה ושינוי.

הלא מודע-

 הלא מודע הוא רובד נוסף במעמקי אוקינוס התודעה, רובד שקשה לנו יותר לגשת אליו כיוון שהוא קודם להתנסות החוויתית שלנו. הכוונה לכל אותם פעולות שהתודעה שלנו מחוללת באופן מובנה: רפלקסים, צמיחה והתבגרות, נשימה, דפיקות לב, הירדמות והתעוררות, פעולות עיכול, פעולות של המערכת החיסונית, פעולות הורמונליות וכו'. כל הפעולות מתקיימות גם ללא מודעות כלל, נניח כשאתם ישנים והגוף ממשיך לתפקד מעצמו.

הפעולות הללו מתרחשות באופן רציף ולא "סוערות" ומשתנות כמו הרבדים העליונים יותר שמושפעים יותר מחוויות היומיום. עם זאת גם בפעולות אלה מתרחשים שינויים וגם אליהם ניתן להשפיע באמצעות התת מודע. דרך עבודה עם דמיון מודרך ניתן להשפיע על המערכת החיסונית, על פעולות עיכול, אלרגיות, מחלות עור ועוד.

בלא מודע יש מי שמציניים ששם נמצאים גם זיכרונות מגילגולים קודמים, שניתן לגשת אליהם בטראנס עמוק.

דרך מעניינת לראות את ההבדלים שבין שבין החלקים השונים היא לראות אותם כמרכזים שונים בגוף-נפש שלנו: המודע הוא הראש- החלק המנטלי, הער והחושב שבנו. התת מודע הוא גוף הרגש שלנו – בגוף הוא כולל את מרכזי הלב, הבטן והמין שלנו, המרכזים שמעוררים בנו את אנרגית החיים, מנועים של דחף ורתיעה, מניעים אותנו בעולם כאילו מעצמם כמו מגנטים. והלא מודע הוא הגוף פיזי עצמו, העצמות ומערכת העצבים שלנו.

לפי דימוי זה ברור המודע הוא בגובה הראש, מה שקיים מולנו, והתת מודע הוא מה שקיים מתחת לגובה הראש, הוא הגוף הרגשי והגוף הפיזי עצמו.

בניגוד לחלוקה היותר מהותית בין המודע לתת המודע, החלוקה בין התת מודע ללא מודע פחות חד משמעית  ופחות ברורה, ברבדים שמתחת לגובה הראש הרבה יותר מורכב להצביע בדיוק מול איזה חלק אנחנו עובדים בכל שלב. והאמת שזה לא כל כך משנה ההפרדה הברורה, מפת החלוקה ששרטתי כאן היא לשם הבנה כללית של חלקי התודעה השונים כשלמעשה במציאות הם לא מתקיימים בנפרד כמו חלקי מכונה. חלקי התודעה הרבה יותר שזורים זה בזה וחופפים זה לזה וכמו כן, הם חולקים ביניהם מגוון רחב של תפקידים. התחומים המשותפים להם מאפשרים להם לעבוד בשילוב, בעוד שלא אחת ההבדלים עולים אל פני השטח, בדמות של קונפליקט פנימי.

כאשר החלק המודע מועסק בתהליך כלשהו של תשומת לב, התת מודע עדיין ממשיך לעבד מידע במספר רמות שונות.

כך למשל כאשר אדם שקוע בקריאה של ספר, הוא לא מודע לחלק ניכר מהגירויים שמסביבו. קורה שבזמן שהוא קורא ספר מישהו קורא בשמו, אבל בגלל שהוא שקוע בספר, הוא לא שומע את האדם שקורא לו. ורק בפעם השלישית והרביעית אז הוא שם לב. אבל כאשר הוא שם לב בפעם הרביעית, הוא יודע בתוכו שהוא שמע אותו עוד בפעם הראשונה, מכיוון שהחלק המודע היה מעורב בצורה מזערית.

חשוב שתכירו את ההבדל שבין ההכרה המודעת- "המודע" לבין הרבדים שמתחתיו, בספר אתייחס אליהם כמכלול- התת מודע.

העל-מודע-

תקשור, מסרים, מדריכים, מלאכים, אלוהים

יש הרבה מה לכתוב עליו אבל נשאיר את זה לזמן אחר.

הגורם הביקורתי-

דבר אחרון שחשוב מאוד לדעת על התת מודע, הוא אינו מבדיל בין דמיון למציאות. מרגע שהתת מודע שלנו החליט כי מידע מסויים הוא אמת הוא יגיב בהתאם ואנו נחווה אותו כאמת גם בהכרתנו המודעת. כשם שמנגנוני ההגנה יופעלו בין אם הם מדומיינים או לא, כך גם שאר המערכות שלנו יופעלו מרגע שהתת מודע שלנו בחר להפנים מידע כאמת גם אם מדובר רק בדמיון. התת מודע שלנו מגיב כמו ילד קטן שמאמין וחווה בצורה חייה מאוד את עולמו הפנימי הרגשי והמדומיין. כך ילדים יכולים לנהל שיחה עם דמויות מדומיינות, לא להירדם בגלל המפלצת שמתחת למיטה ויכולים להנות גם מעוגת בוץ. התת מודע שלנו מפותח מאוד ופתוח מאוד כשאנו ילדים כי כך אנחנו פתוחים ללמידה מהירה ועמוקה, לכן גם הרבה מן האמונות שלנו על החיים נרכשים בגילאים צעירים מאוד.

בגלל האופי התגובתי של התת מודע למה שהוא מעריך כאמת, המוח שם שומר סף בשערי התת מודע שתפקידו להיות חוצץ בין המודע לתת מודע ולהחליט לאיזה מידע להגיב ולאיזה מידע לא להגיב.

אנחנו קוראים לחלק הזה – הגורם הביקורתי- כי הוא מעין שלב הביקורת בפתח התת מודע שמחליט מה יכנס ומה לא. הגורם הביקורתי אמור לשמור על סדר בעולם הנפש, תפקידו לשמור על מפת המציאות שלנו שלמה ואדוקה, לתת לנו אורנטציה ברורה של המציאות סביבנו.

הגורם הביקורתי יתווך לנו אם משהו הוא אמתי ונכון או כזב בהתבסס על מפת העולם שכבר פיתחנו, על בסיס האמונות, ההתנהגיות וההרגלים שכבר רכשנו. הגורם הביקורתי לא מתפתח עד גילאי חמש שש ובגילאים אלה אנחנו הכי פתוחים לספוג אמונות על עצמנו ועל העולם וכשאנחנו גדלים אנחנו כבר מפתחים תמונת עולם פנימית יותר מוגדרת שלא מוכנה להכניס כל מידע חדש ואמונה פנימה.

משמתקבל מידע חדש, אותו גורם ביקורתי שפיתחנו בתוכנו אומר למידע החדש, נא להמתין והולך ובודק כביכול עם התת מודע האם לקבל את המידע הזה או לא. זאת על מנת לבדוק האם המידע מתיישב עם מפת העולם שכבר פיתחנו או לא. מידע שמתיישב עם תמונת העולם שלנו נכנס ומידע שלא מתיישב איתה נדחה. כך התת מודע חוסך את הצורך להיערך מחדש כל פעם ולהגיב בצורות חדשות שלא לצורך (זוכרים שהתת מודע עצל ולא אוהב עבודה מיותרת).

אם הגורם הביקורתי מקבל אישור המידע נכנס פנימה ותהליך התגובה והשינוי מתחיל.

אבל הגורם הביקורתי כשמו כן הוא, ביקורתי וקפדן ולכן לא כל כך פשוט לעבור אותו ולגעת ישירות בתת מודע.

הנה למשל דוגמא מעולם האימון-

כאשר מתקבלת הצעה מבחוץ להפסיק לעשן, גם אם המעשן בעצמו ממש רוצה לשנות את ההרגל, הגורם הביקורתי בודק עם התת מודע האם לאשר ולקבל פנימה את ההצעה. אז כביכול התת מודע אומר לעצמו הבחור הזה מעשן כבר 20 שנה לך עכשיו תתחיל לשנות את כל בסיס הנתונים של הבחור הזה, הכי טוב לדחות את ההצעה הזו וכך השינוי המיוחל לא קורה וההצעה נשארת אולי בתחום ההשפעה הזמני של כוח הרצון.

לכן אם הנסיון שלנו הוא לעבוד ישירות מול התת מודע ולהשפיע עליו כך שיעורר תגובות בגוף ובתודעה עלינו לעקוף את הגורם הביקרותי. עקיפת הגורם הביקורתי היא המטרה העיקרית שלנו בהפקת טראנס.

עקיפת הגורם הביקורתי

 = יצירת חשיבה סלקטיבית = כניסה לטראנס.

בכדי להפיק תופעות, תחושות והתנהגויות חדשות או רצויות מהתת מודע יש צורך לעבור את השומר שבשער, יש לעקוף את הגורם הביקרותי. במצב שעקפנו את הגורם הביקורתי בעצם טשטשנו את ההבחנה של המונחה בין דמיון ומציאות ובמצב כזה המונחה פתוח הרבה יותר לקבל הצעות מן החוץ הישר לתת המודע שלנו להגיב ולפעול על פיהן.

מצב זה מאופיין בחשיבה סלקטיבית- התת מודע מציף להכרה רק את חלקי המציאות בהם המונחה ממוקד תוך זניחה או התעלמות מממצאים אחרים. כך לדוגמא כשאתם נוסעים ומסתכלים בחלון אתם יכולים לשקוע בחלום בהקיץ, להתמקד רק בו ולתת לכל שאר העולם להתפוגג על אף שאתם בעינהם פקוחות וערנים.

למרות שלא פשוט לעקוף את הגורם הביקורתי זה לא משהו שהוא בלתי אפשרי ולמעשה זו תופעה שמתרחשת כל יום. כשאנחנו רואים סרט ומתמלאים אדרנלין מפחד, כשאנחנו עוברים בקניון ובפתאום יש לנו דחף לצרוך משהו, כשאנחנו בוכים מהדרמה המתרחשת בספר וכן אלה. ברגעים אלה התת מודע פעיל יותר ומפעיל אותנו ללא עכבות של שיקולים רציונאלים. והרבה פעמים זה לא במקרה, בדוגמאות שנתתי היה מי שכיוון לעקוף את התת מודע שלנו במטרה לגעת במה שמתחת למודע, במנועים שדוחפים אותנו, לב, בטן, מין ולדחוף אותם לפעולות מסויימות.

יש מספר דרכי עקיפה של הגורם הביקורתי שכדאי להכיר כיוון שהם הדרך לעבודה ישירה מול התת מודע ולהפעלתו. ניגע בהם כאן בקצרה.

סמכותיות- סמכותיות עוקפת את הגורם הביקורתי. אנחנו נוטים לחשוב כי מידע שמגיע מדמות שאנו מחשיבים כסמכות הוא אמת ולכן המידע שמגיע ממנו יעקוף את הגורם הביקורתי וישפיע עלינו ברמת התת מודע. סמכות אינה דבר קבוע והיא משתנה מאדם לאדם, זה יכול להיות רב, או מורה מוכשר, מישהו שאנו מעריצים ומעריכים, הורה, מנהל, שוטר, רופא, פסיכולוג וכו'. לכן פרסומות אוהבות להשתמש בדמויות סמכות בעייני הקהל שלהם- רופא שיניים יפרסם משחה, סלב יפרסם בגדים ובוב ספוג יפרסם דגני בוקר- כך התת מודע שלנו יפעל בהתאם להצעות מהם וירכוש את מה שמוכרים לו. אם אני מקרין סמכות על מישהו התת מודע שלי יערך להגיב להצעות שלו כאמת בלי צורך לבדוק את המידע מספר פעמים.

ראפור- ראפור היא מילה המתארת חיבור עמוק בין שני אנשים- כימיה. כאמור התת מודע מאפשר למידע שכבר דומה לתמונה הפנימית להיכנס ולהשפיע. ראפור היא התחושה כשיש זרימה בין אנשים והרגשה שאפשר לסמוך אחד על השני, שמבינים אותי. במצב כזה המגננות הפסיכולוגיות יורדות והתת מודע נפתח. ראפור הוא תהליך שמתרחש באופן טבעי בין אנשים שיש ביניהם דמיון וכימיה אך הוא גם משהו שניתן ללמוד איך ליצור בצורה מודעת עם מי שמולי. למעשה יצירת ראפור היא תנאי הכרחי לכניסה לטראנס כיוון שטראנס דורש הרפיה והירגעות מנטלית בשביל להגיע להרפיה כזאת המונחה צריכה להרגיש שהיא יכולה לסמוך על המנחה, שהיא מוגנת ושהיא יכולה לשחרר. 

ריכוז- כשתשומת הלב שלנו מרוכזת כולה במשהו מסויים המודע שלנו כבר עסוק ושקוע והגורם הביקורתי פחות דרוך לפסול מידע מן החוץ. במצבים כאלה התת מודע נותר פתוח כמט ללא השגחה. כך למשל כשמישהו שקוע במסך אני יכול לומר לו " אני לוקח ממך חמישים שקל למתנה לחברה סבבה?" והוא יכול לענות לי בהיסח הדעת "כן, כן".. ורק אחר כך הוא יקלוט למה הוא הסכים. ושוב הכי טוב ללמוד מפרסומאים שיודעים איך לעקוף את מנגנוני ההגנה שלנו וכשאנחנו שקועים בסידרה הם יכניסו פנימה מוצרים כפרסומת סמוייה ואנחנו לא נקלוט באופן מודע שמופעלת עלינו מניפולציה אלא רק בדיעבד אם בכלל.

בהפקת טראנס מיקוד תשומת לב יהיה השלב הראשון עליו נרחיב בהמשך.

שאננות/סיפורים- אם הגורם הביקורתי חושב שהוא בהפסקה הוא יוריד את ההגנות. כלומר אם הוא חושב שהוא מבין שמדובר במשהו שלא מתיימר להיות אמיתי כמו סרט או ספר הגורם הביקורתי נח והאומר לעצמו זה רק סיפור או סרט. מה שמתחיל כשאננות יכול להפוך לאמת פנימית מאוד עמוקה שלנו. ספר טוב יכול לסחוף אותנו רגשית ולשנות את תפיסת המציאות שלנו. בגלל שמדובר "רק" בסיפור אנחנו מרשים לעצמו להיפתח, כמו כשהיינו הילדים ובמצב הזה אנחנו הרבה יותר פתוחים להצעות ורעיונות. בגלל זה סיפורים הם עד היום אחד הכוחות הכי מעצבים באנושות. אנחנו מחנכים את ילדינו באמצעות סיפורים ולמרות שנדמה לנו שהתבגרנו סיפורים נותרו אמצעי משנה תודעה עוצמתי ביותר. אנחנו אוהבים להיכנס לחווית הטראנס בסרט טוב או ספר טוב שמשכיח ממנו את המציאות שלנו ומכניס אותנו למציאות אחרת.  

מטאפרות-  מטאפורה טובה היא כמו סיפור מתומצת ועוצמתי במשפט. המילה עצמה מטא-פורה משמעה לגשר מעל. לקחת מידע שארוז באופן מוכר בתודעה כדבר אחד ולבנות מעל גדר המוכרות גשר להכניס אותו בצורה חדשה, נעימה יותר ומתאמת יותר שהתת מודע ישמח לקבל. כך לדוגמא מטאפורה שהשפיעה עלי היא: כשאתם מרגישים בבור, תקועים ובחשוך אל תניחו שקברו אותכם ושאתם תקועים תרגישו ששתלו אתכם באדמה פוריה, כעת אתם בחושך ועוד מעט תתחילו לנבוט ולצמוח. אני תוהה איזה כוחות חדשים תגלו כשתצצו חזרה לעולם.

הפתעה/ריגוש/הצפה/בלבול- ברגעים של הצפת מידע מן החוץ, כשההכרה לא יכולה להתמודד עם זרם אינפורמציה החורג מהקצב הרגיל, הגורם הביקורת לא עומד בקצב ונפתח חלון לחדור לתת מודע. דוגמא לזה יכולה להיות מוכר בשוק שמדבר מאוד מהר ודוחף לך מוצרים לידיים אחרי שהסכמת למוצר אחד, הוא יכול להשתמש בדיבור מהיר, מחוות גדולות, זריקת מספרים לאוויר עד שנוצר כזה עומס בתת מודע וכל מה שנרשם בו הוא קול המוכר שמצווה "קנה".

 חזרתיות- רעיון שחוזר מספיק פעמים נתפס. התת מודע שלנו מזהה ולומד דפוסים ומתחיל לצפות שיחזרו על עצמם. אם משהו חוזר על עצמו מספיק פעמים התת מודע יתקשה אם שלא להשלים את הדפוס שלמד. כך לדוגמא הסלוגן של מקדונלדס התפרסם במשך תקופה עם מילים ולחן, בשלב מסוים בפרסומות הפסיקו הפירסומות לומר את המילים שליוו את הג'ינגל והשמיעו רק את המנגינה. עכשיו התת מודע השלים בעצמו את המסר.. מקדונלס.. I'm loving it" ".